<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ה</h1>
<h2>דף לה:</h2>
שנינו בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח ב') מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן (מ' ב') משביעין אותו שבועת היסת חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו, אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומתרץ התם אישתמוטי קא מישתמיט סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה, רב חביבא מתני לדרב נחמן אסיפא דאיכא דררא דממונא, מנה לי בידך אמר לו הן ולמחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב. משמע שאין נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי (גיטין י"ד א' תד"ה ולא). נחלקו הגאונים בזה יש שהורו שהלכה כלשון ראשון שסתם התלמוד מעמיד דברי רב נחמן ארישא וכן בפ"ק דב"מ (ה' א' ותד"ה אין) מעמיד דברי רב נחמן ארישא ולזה דעת רבינו יצחק ורבינו משה (טוען ונטען פ"א ה"ג) נוטה. אבל רב האי גאון ורבינו יעקב פוסקין כרב חביבא שמיקל שאין אדם חייב שבועת היסת אא"כ יש דררא דממונא ובפ"ק דבבא מציעא (שם) שמביא דברי רב נחמן ארישא ראש הדבר הזכיר על דרך רמז, אמנם רב האי גאון פסק שאף אם אין שם דררא דממונא משמתינן ליה כשכופר הכל שאם לא יודה האמת שיהא בשמתא, וגם רבינו יעקב לא היה מוחה בדיינין אם היו משביעין אותו (שבועות מ"א א' תד"ה ומאן) ועכשיו נהגו כל בתי דינין להשביעו. האומר מנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והילך פסקו הגאונים שהלכה כרב ששת שאומר שנחשב ככופר הכל ופטור משבועת התורה ולא כרבי חייא שחולק עליו שהרי סתם התלמוד מקשה בפרק השואל (ב"מ ק' א') ועוד הילך הוא ולמה ישבע (שם ד' א' תד"ה ורב), וכן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור משבועת התורה (ע"פ רמב"ם שם). ואף מדמי שעורין פטור אא"כ תפס משלו כדמוכח בפרק המניח את הכד (ב"ק ל"ה ב'), ובכל אלו תיקנו חכמים שבועת היסת.
אין מודה במקצת הטענה חייב שבועה מן התורה עד שתהא ההודאה ממין הטענה (רמב"ם טוען ונטען פ"ג ה"ח) כרבה בר נתן דבפרק המניח (ב"ק ל"ה ב') וכן תנא קמא דרבן גמליאל בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח ב') ומפרש בפ"ק דבבא מציעא (ה' א') דשני מקראות כתובין כתיב הוא וכתיב זה חד להודאת מקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה, ועל דברי רבה בר נתן מקשה בפרק המניח מאי קמ"ל תנינא משמע דפשיטא ליה שכך הלכה וכן בסוגיין דשבועות (ל"ט ב') דהטענה שתי כסף משמע דרב ושמואל בעו הודאה ממין הטענה (ע"פ רי"ף שבועות דף י"ט ב'). טענו ביריעה בת עשרים אמה והודה לו ביריעה בת עשר אמות הרי זה נשבע מפני שיכול לחתכה ולהעמידה על עשר וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ט).
גרסינן בפ"ק דבבא מציעא (ג' א') תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שיש לו בידו חמשים זוז משלם חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. ודווקא במלוה כשר לעדות ולשבועה אבל כופר בפקדון פסול לעדות (שם ד' א') ולשבועה וישבע שכנגדו ויטול וכן נפסק הדין גבי ההוא רעיא בפ"ק דב"מ (ה' א' ורש"י ד"ה והא). ופסקו [כל] הגאונים שכך הלכה שהרי מעמידה שם כתנא קמא דרבן גמליאל וכרבה בר נתן שאומר (ב"ק ל"ה ב') טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור שפסקנו למעלה כמותו ואין הלכה כרבי יוחנן שחולק עליו בירושלמי (ב"מ דף א' א') ואע"פ שאומר התלמוד בפ"ק דב"מ (ה' א') אם איתא לדרבי חייא כמו כן מצינו בפרק המדיר (כתובות ע' ב') בתחילתו [ו]אם איתא לדרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואילו בפרק אחרון דכתובות (ק"ז ב') פוסק כמותו (ב"מ ה' א' תד"ה אי).
<h2>דף מו.</h2>
בכל דברי ריב שיבא בין איש לרעהו במטלטלין ויסתפק הדבר לדיינין הדין עם מי אומרים חכמים בב"ק (מ"ו א') זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן נמי בב"מ בפרק השואל (ק' א') גבי המחליף פרה בחמור וילדה וכו' ונחזי ברשותא דמאן קיימי וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה ומתרץ בעומדת באגם.
ההיא דרבי אבא שהזכרנו [הו' בשבועות ל"ח ב'] היא בפרק חזקת הבתים (ב"ב ל"ג ב') ובפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ז א') שמעשה באחד שחטף נסכא של כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר כן חטפתי ושלי חטפתי ופסק רבי אבא הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, מכאן אתה למד שהאומר מנה לי בידך ועד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי מודה במה שהעיד [בו] העד ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו, לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכן כפרן שהעיד בו עד אחד וטען שפרעו או שהחזיר הפקדון הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ד ה"ח). ואומר רבינו יצחק דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא כשיש לו לידע שהרי בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה חכמים אומרים (ב"ק מ"ו א' ותד"ה דאפילו) המוציא מחבירו עליו הראייה. כתב רבינו משה (שם ה"ז) על ההיא דחמשים ידענא וחמשים לא ידענא שיש לו להחרים על מי שטוען עליו דבר שאינו יודע בודאי שאני חייב בו וזהו מתקנת הגאונים.
<h2>דף נט:</h2>
שנינו בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב ב'—מ"ג א') טענו ענבים העומדים להיבצר ותבואה העומדת ליקצר והודה במקצתן וכפר במקצתן אם היו צריכין לקרקע הרי הן כקרקע לכל דבר ואין נשבעין עליהן אלא היסת אבל אם אין צריכין לקרקע הרי זה נשבע עליהן כשאר כל הטענות של מטלטלין שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ה ה"ד ע"ש) שהלכה כרבי מאיר שאומר כן לשם אע"ג דרבנן פליגי עליה משום דאמר בכתובות פרק נערה (נ' ב') דקאמר רב יוסף הבו לה מתמרי דעל בודיא אמר לו אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר אמר ליה דחזו לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד ליגזז כגזוז דמי ופירש שם רבינו חננאל דפשיטא ליה התם כרבי מאיר משום דפסקינן בפרק הכונס (ב"ק נ"ט ב') כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין ואין שמין אותן אגב קרקע דכתלושין דמו (כתובות נ"א א' תד"ה סוף). הטוען לחבירו ואמר לו שני חדשים שכנת בחצרי ואתה חייב לי שכר שני חדשים והוא אומר לא שכנתי אלא חדש אחד הרי זה מודה במקצת ואם היה שכר החדש שכפר בו שתי כסף נשבע שאין הטענה בגוף הקרקע אלא בשכרה שהוא מטלטלין (רמב"ם שם ה"ה). הורו הגאונים שהאומר לחבירו שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו וזה אומר איני מוציא שטרי כופין אותו להוציא, טען שאבד נשבע היסת (ע"פ רמב"ם שם הל' ז'—ח' ע"ש).
<h2>דף קו.</h2>
הלכה כרב נחמן שאומר בפרק הגוזל קמא שמי שתבע את חבירו וכפר בו ונשבע בין שבועת התורה בין שבועת היסת ואחר כך באו עדים והעידו עליו שעל שקר הוא נשבע הרי זה הוא משלם והוחזק חשוד על השבועה, כל הנשבע על ממון חבירו ועשה תשובה חייב להוסיף חומש (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ב הי"א).
<h2>דף קו:</h2>
שנינו בפרק שבועת הדיינים (שבועות ל"ח ב'), אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אחד הבא בטענת עצמו ואחד הבא בטענת אביו, אפילו בטענת ודאי, לפי שזה המקצת שהודה בו לקטן אינו אלא כמשיב אבידה, וכן אם כפר הכל ועד אחד בא והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה (ע"פ רמב"ם טוען ונטען פ"ה ה"ט ע"ש ומ"מ וכס"מ). ותניא בירושלמי (שבועות דף ל"א א') כי יתן איש אל רעהו פרט לקטן עד כדי[ן] שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל רעהו עד שתהא נתינה ותביעה שוין. ובהגוזל קמא (ב"ק ק"ו ב') דורש דבר זה מדבר שניהם. הורו הרב יוסף הלוי ורבותיו שאע"פ שאין נשבעין על טענת קטן שבועה מן התורה שבועת היסת נשבעין שלא יהא כל אחד ואחד נוטל ממונו של קטן והולך לו (ע"פ רמב"ם שם ה"י). קטן שתבעו (לגדול) [הגדול] אם טענו בדבר שיש בו הנאה לקטן כגון עסקי משא ומתן והודה הקטן נפרעין מנכסיו ואם אין לו ימתין עד שיהא לו וישלם, ואם כפר לו הקטן ממתינין לו עד שיגדיל וישבע היסת, ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה בו כגון ניזקין וחבלות אע"פ שמודה ואף על פי שיש לו ממה לשלם פטור ואפילו לאחר שהגדיל, ואם היה התובע מן הנשבעין ונוטלין כגון השכיר וכיוצא בו שיש בו הנאה לקטן שישתכר לו שכיר הרי זה נשבע ונוטל מן הקטן (רמב"ם שם הי"א). החרש והשוטה אין נזקקין להם לא לשבועה ולא לפרעון ולא לטענתם על אחרים ולא לטענת אחרים עליהם אבל הסומא הרי הוא כבריא לכל דבר (ע"פ רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף קיד:</h2>
כתב רבינו משה (טוען ונטען פ"ח הל' ט'—י'), אל תטעה בין דברים שעשויין להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכן להשאיל ולהשכיר כמו שטעו רבים וגדולים, שכל הדברים ראויין להשאיל ולהשכיר ודרכם להשאיל, אפילו חלוקו של אדם ומצעו ומטתו של אדם ראויין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הם הכלים שבני אותה המדינה עושין מתחילת עשייתן כדי להשאילם ולהשכירן וליטול שכרן והרי הן לבעליהן כמו קרקע שאוכל פירותיה והגוף קיים כך אלו הכלים עיקר עשייתן כדי ליהנות בשכרן כגון היורות הגדולות של נחשת שמבשלין בהן בבית המשתאות וכגון תכשיטי נחשת מוזהבין מבחוץ ששוכרין אותן לכלה להתקשט בו שעיקר עשיית אלו הכלים אינו למכירת עצמן ולא להשתמש בהן בעל הבית בביתו אלא להשאילן לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליטול שכרן וכן אם היה לאדם משאר הכלים ויש לו עדים שהוא משכירן תמיד ומשאילן והוחזק לו שהוא להשאיל ולהשכיר הרי הן ככלים העשויין להשאיל ולהשכיר, וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני אדם מקפידין עליו שלא ישאילו אותו הרי הוא בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר כגון סכינא דאשכבתא פירוש סכין של שחיטה, אליבא דרבא בפרק המקבל (ב"מ קט"ז א'), לפיכך אפילו באו בני אדם והעידו שהשאילו או שהשכירו זה אין מבטלין בהם חזקתו אלא הרי הוא ככל הכלים והביא ראיה מפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ב א') שרבא הוציא מן היתומין בלא ראיה זוג שעושין בו הסרבל וספר אגדה בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ולולי שנתברר לו בעדים שהם מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר לא היה מוציא מתחת ידי היתומין, כדמשמע הלשון בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, הא שאר זוגות ושאר [ה]ספרים אינן בכלל דין זה אע"פ שהם ראויין להשאיל ולהשכיר, אע"פ שמצוה להשאילם כדאמר בכתובות (נ' א') וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילם [לאחרים], עד כאן דבריו אלא שאני הרחבתי ראיה שלו. וכן משמע בהגוזל בתרא (ב"ק קי"ד ב' ע"ש תד"ה המכיר) ששנינו המכיר ספריו וכליו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע הלוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה ממנו וביארנו דבר זה בהלכות גנבה (עשה ע"א דף קמ"ט ג' בד"ו) ואם היו כל הספרים בכלל דין זה היה לו להיות נאמן לומר נגנבו ממנו מגו דאי בעי אמר השאלתים לו או השכרתים לו. ואע"פ שרבינו יעקב מפרש שכל הספרים בזה הדין ומה שאומר, בדברים, פירש רבינו יעקב דדווקא בספרא דאגדתא אינו בסתם בדין זה לפי שאין רגילות ללמוד בו כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין ס' א' ע"ש) רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא ומחלק באותה דהגוזל דמיירי שאנו יודעין שאין דרך של אדם זה להשאיל לזה (שבועות מ"ו ב' תד"ה וספרא ע"ש). מכל מקום מה שפירש רבינו משה נראה עיקר.
<h2>דף קיח.</h2>
אין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי אבל על הספק פטור (רמב"ם טוען ונטען פ"א ה"ז). מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם יש לך או אין לך קיימא לן כרב נחמן ורבי יוחנן שאומרים פטור בפרק קמא דכתובות (י"ב ב' ורש"י) והנתבע נשבע שבועת היסת שאינו יודע ונפטר. במה דברים אמורים כשאומר איני יודע אם הלויתני או שהפקדת אצלי מעולם אבל אם אמר הלויתני או הפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך שנינו בפרק הגוזל (ב"ק קי"ח א') שהוא חייב לשלם. אבל אם אין לו תובע אלא הודה מעצמו הלויתני או הפקדת אצלי או אביך הפקיד אצלי ואיני יודע אם החזרתי אינו חייב לשלם, ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם (ע"פ רמב"ם שם ה"ט וע"ש במ"מ).
